לקום בבוקר ניסיתי כבר הכול. השקעתי אנרגיה, חיפשתי דרכים יצירתיות, הבטחתי תגמולים, הרבה שיחות. התכוננו בערב, הלכנו לישון מוקדם, התייעצנו עם מומחים. הגעתי לקצה הסבלנות .... השתמשתי גם בכוח, ללא הצלחה. ככול שניסיתי יותר, הצלחתי פחות. בבוקר צריכה להגיע לעבודה בזמן - אני דורשת תפקוד ומקבלת התנגדות. חשבתי שאולי שכחתי. הילדים שלנו כבר גדלו ואולי פשוט נגמרה לי סבלנות. הרבה שנים שלא התמודדתי עם הקשיים של הבוקר. בשלב מסויים התרשמתי שזה עניין עקרוני, עיקרון שלא הצלחתי להבין. לכן המשכתי בשלי, למצוא פתרונות, לדרוש תפקוד. הילד בשלו - מסרב לקום. אילן הולך לישון מוקדם. בבוקר שאני קמה, הוא כבר ער, נראה שכבר הרבה זמן. מהמיטה מסרב לקום. את בית הספר הוא אוהב. בשבת בבוקר קם בלי שום בעיה – מה לעזאזל אני לא רואה? החלטתי לנסות את הגישה היותר טובענית. אני מעירה פעם אחת. "אם לא תקום בזמן, אין בית-ספר... "הילד בשלו – שוכב במיטה עד שנמאס, קם, אחרי שכולם הלכו ומגלה שאני רצינית. היום אין בית ספר. " אם אתה רוצה להגיע לבית הספר, תקום בזמן... מספיק עם המשחקים האלה" אני אומרת ומתעצבנת על יום העבודה האבוד.... "היום נשארים בבית אתה ואני..." סופסוף הצלחתי להרגיז בחזרה. אילן, מתעצבן מאד. רוקע ברגליים עולה לחדר טורק את הדלת וצועק. לצערי, גם בשיטה הזו לא הצלחתי להגיע לתוצאות חיוביות ולמרות זאת החלטתי להתמיד. שאני בעד לתת לילד לשאת בתוצאות של אי שיתוף פעולה. חשבתי שאולי לטווח הארוך זה יעזור ונעלה על דרך המלך. בשלב מסויים חשבתי שאולי יש זה עניין של תשומת לב. החלטתי לבלות עם אילן אחד על אחד, חשבתי שזמן איכות בשעות אחר הצהריים יחולל את השינוי הרצוי. הגישה שלי אומנם השיגה שינוי עם תוצאות הפוכות מהמתוכנן. הזמן שהקדשתי לאילן גרם לילד להוציא מעצמו מגוון רחב התנהגות מניפולטיבית ועכשיו הרגשתי שאני שקועה בבוץ עמוק יותר. הבוקר נשאר ללא שינוי ובשעות אחר הצהריים השגתי החמרה קשה. מאבקי הכוח הבלתי נגמרים, עונשים וסנקציות, אוירה לא נעימה. הגענו לחודש ינואר - לי נגמר הכוח. שקעתי לתוך ייאוש, לא ידעתי מה עוד ניתן לעשות ופשוט הפסקתי להתייחס. בבוקר אני מעירה את כל הילדים, מאילן אני מתעלמת לחלוטין. תחושת הכישלון היתה קשה. הכעס השתלט - הסתכלתי על עצמי וראיתי מפלצת !!! בנקודה הזו, ללא שום אזהרה, התרחש השינוי המיוחל - להפתעתי ולשמחתי... פתאום הכל הסתדר מעצמו. השינוי השאיר אותי בהלם מוחלט. - שהפסקתי לנסות הכל התהפך לטובה - קבלתי ילד מוזנח עם 100% תפקוד. כל בוקר בעקביות: קם לבד, מתלבש במהירות, יורד למטה ויוצא לטייל עם הכלב. חוזר מהטיול שמח, זוכר להכניס את האוכל לתיק, מוזג לעצמו ארוחת בוקר ומחכה בסבלנות שייקחו אותו לבית הספר. איך זה יכול להיות? השינוי, היה קשה להפנמה מה הקשר בין - אי היחס - לאיכות התפקוד? במידה שחרגתי ממנהגי ונפלט לי - בוקר טוב, קבלתי ילד שלוקח לו שעה להתלבש. אם בטעות חיזקתי אותו על כך שקם יפה קבלתי ילד שלא מתלבש + מצב רוח גרוע. מה הסיפור של הילד הזה??? הבנתי שאני לא מבינה כלום וויתרתי באופן רשמי. לא מתווכחים עם תוצאות. ילד מתפקד ושמח זה בדיוק מה שרציתי. אומרים שהסבלנות משתלמת ואכן, כמה חודשים מאוחר יותר זכיתי לתשובות טובות להסבר פשוט על ההיגיון שמאחורי חוסר ההגיון. לאורך כל התקופה הזו אני עושה את המקסימום בכדי להתעלם, עושה כאילו שלא רואה. בהתחלה, הייתי צריכה להחזיק את עצמי בכוח, מרגישה הכי גרוע שרק אפשר. הזמן שחלף יצר סוג אדישות, התרגלתי. היה לי פחות ופחות אכפת. אפשר לומר שבתקופה הזו אהבתי אותו כל יום פחות. "הניתוח הצליח והחולה מת" כך הרגישתי, הניתוק היה קשה מנשוא. בתקופה הזו למדתי המון על הקשר הישיר בין נתינה לאהבה. גיליתי שלאי יחס יש מחיר כבד ושמערכת היחסים שלנו תדרוש תהליך ארוך של שיקום. באחד מהימים של הקיץ, בהיסח הדעת, שאלתי "שגרתה בעפולה עילית, מי העיר אותך בבוקר?" התשובה בשתי מילים – אף אחד. לפתע נמחקו כל סימני השאלה. האמת תמיד פשוטה - שמזניחים אותי אני מרגיש בבית. ככה אני רגיל, לקום שאף אחד לא רואה ולהתארגן לבד. גם כאן, בבית החדש שלי, אני עדיין רוצה לקבל את מה שאני מכיר. יש לי נטייה להתעלם מזה שב-5 השנים הראשונות שלו הוא גר עם אמא אחרת, אמא שאוהבת אותו מאד ושאהבה לבדה זה כנראה לא מספיק. חיבור את חוויה ראשונית לדפוסי ההתנהגות - מציאות שקשה להבין ובכל יום אני לומדת עוד. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
コメント