אתם אנשים מעצבנים, לא נותנים לי מספיק ממתקים!!! צעק, רקע ברגליים כל הדרך לקומה השנייה וטרק את הדלת של החדר, בשיא העצבים. בזה הרגע, נחשפנו למדד אפקטיבי חדש שיבחן על בסיס יומי את איכות השירות שלנו כהורים. תגובה ראשונה - "איזה חוצפן" איך הוא מעז, להגיד לי דבר כזה. אחרי כל עוגות, המיץ ועוד כל מיני סוכריות עם צבעים זרחניים שאכל היום, כמה אפשר לאכול מהזבל הזה? כמובן שמלמלתי לעצמי, שאת הילד הזה צריך לשלוח לסדנא לניהול כעסים. חשבתי שבכך תסתיים המערכה ונעבור חזרה לסדר היום. גם לילדים שלנו גם היו הסגות לגבי כמה מתוק היו רוצים מול כמה הסכמנו לתת, היו תקופות שגבולות התזונה בבית היו הרבה יותר קשוחים ולא התפשרנו בכלל, אף אחד מהם לא לקח את זה כל כך קשה. היום אנחנו ממש זורמים ובבית יש מגוון מכובד ובכלל לא ברור מה הבעיה עם הממתקים. בדרך כלל אני לא נשאבת לתוך הכעסים והתסכולים של הילדים, בנושאים שיש לי ביטחון מוחלט לגביהם. הפעם לא הצלחתי להישאר אדישה. ברור שאילן, בחר בממתקים כאמצעי להוציא דרכו את כל התסכולים. הדיאלוג בנושא האוכל של אילן התחיל כאשר שמנו לב שבמתוקים אין לילד שום גבול. כוס מיץ זו תמיד היתה הבחירה שלו בתחילת הארוחה אוכל כמו ציפור ובסוף מחכה בחוסר סבלנות לקינוח. כאשר התחלנו להגביל והפסקנו עם המתוקים קבלנו ילד שאוכל מאד יפה, וגם שמח ומרוצה. למרות שאכילה של מזונות מזינים יצרה בריאות ושמחה לא הצלחנו להפנים את הנקודה. הרבה דברים אילן למד בשנה האחרונה לעשות באופן עצמאי: לקום יפה בבוקר, להתארגן, להתקלח, למיין בגדים, לסדר את הארון,..... בנושא בחירת המזונות, לא הצלחנו - הרצון הבלתי נשלט לאכול מתוק היה שם כל הזמן. בכל פעם שטבעת הפיקוח התרופפה צפה לה הבחירה בממתקים. התוצאה, - לד משובש, מלא בכעסים וכל הזמן בשירותים. הפכנו מהורים לפקחים קשוחים. לגבי כל דבר שרצה התבקש לבוא ולשאול, האם מותר? אני שוב לא מסכימה. אומרת שהקינוח יגיע אחרי הארוחה. שעדין לא הגיע הזמן. יש לחכות בסבלנות עד....ממש שיגעון – נדרשת לעמוד על המשמר, מגבילה את חופש הבחירה, בניגוד לכל מה שאני מאמינה. אני אמא שסומכת על הילדים, מעריכה את הבחירות שלהם, לומדים בבית-ספר הדמוקרטי מתוך אמונה שכל אחד יודע מה הוא צריך. כל פעם מחדש זה גומר אותי, לומר לילד – לא!!! שוב אני מאכזבת ולא מסכימה. איזה באסה הסנדוויצ'ים שנשלחו לבית הספר חזרו הביתה בסוף היום, בתוך הקופסא מלאים בחול. איך זה קורה? כל יום מספר סיפור מבולבל אחר. ניסיתי להסביר שאת האוכל אוכלים, ליד השולחן, ללא הצלחה. קשה לזרוק לחמניות ועברתי ללחם אחיד פרוס. את זה להפתעתי, הייתה תקופה בחורף, שהוא כן אכל. יומאחד שחזרתי עם שקית לחמניות טריות, אילן ציין בהתלהבות שכאלה אלון מביא לבית הספר. ניסיתי את מזלי ושאלתי אם הוא מעוניין שמחר אכין לו אחת כזו? סרב בתוקף, אמר בנחישות – לא!!! זה נראה שאילן מעוניין בכריך לא מפנק. הסנדביץ בלחמניה ממש הבהיל אותו. זרמנו.... כשניסינו להכניס גם חטיף לקופסאת האוכל, חזרנו במידי לנקודת ההתחלה. את הממתק אכל, האוכל חזר הביתה, כל יום. הפסקנו עם הצ'ופרים וכתגובה הילד הפסיק לאכול. "אתם אנשים מעצבנים, לא נותנים לי מספיק ממתקים!!!" העוצמה שבה נאמרו הדברים לא נתנה לי מנוחה. "מה קרה? למה לקחת את זה כל כך קשה. ילדים מתרגזים לפעמים. ילדים אומרים כל מיני דברים , את הבחירה של הילדים להטיח בנו את התיסכולים, אני מכירה. גם בסיטואציות מורכבות. בדרך כלל, לא יוצאת משיווי המשקל כל כך מהר. בכל זאת, היה כאן משהוא אחר, שונה ממה שהכרתי. זה לא סתם ילד שמתרגז. באותו היום החלטתי להיכנע. ממתקים לא מספיקים, אין בעייה. מהיום הפיקוח יוצא מהתמונה והילד יקבל לידיו את הבחירה. כך יצאו עינייני המזון מכלל שליטה. לשמחתי צוות בית הספר שלנו נמצא שם תמיד גם עבורינו ההורים. אחרי שבוע של תזונה מתוך שקיות, החונכת התקשרה ושאלה "מה הסיפור עם האוכל של אילן?" מסתבר שבמהלך היום הוא פשוט לוקח את האוכל של ילדים אחרים. ומאז יש השגחה גם של צוות בית הספר ואנחנו כבר לא לבד במערכה. אחרי שבוע של תזונה ללא פיקוח התחילה נזלת דלילה, אבל זה כבר הסיפור של הפוסט הבא. לכל התנהגות חריגה יש מנהל, ברמת התת מודע. ל-אילן, ילד אומנה בן שש ממתקים וחטיפים, זה דבר מאד חשוב. ממתקים וחטיפים זה מה שאמא מביאה, פעם בשבוע לפגישה. שעה אחת, במרכז הקשר בפרדס-חנה שכולה מלאה בהרבה אהבה של אמא אמא שכרגע לא יכולה, לגדל את הילד שלה. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
Comments