• ogenorganization

אילן - ילד אומנה - 07

להיות שייך בהתחלה שרק הגיע, הייתי עסוקה הרבה בלהביט על החיים שלנו מבחוץ ולהתחבר למה שאילן רואה. הסתכלות חיצונית שכזו - יום אחד נולד למשפחה שלנו ילד חדש בן חמש. מבחינתי, התקבל באופן מידי. אילן, שהגיע אלינו בסמוך לחג פורים. ילד שמתעורר בלילה עם סיוטים, חולם חלומות רעים, מדבר מתוך שינה וקם בבוקר עייף. שנה שלמה ליוו את הבקרים שלנוו: מאבקים על התארגנות, תפקוד שלא הצלחנו לבסס. ניסינו בכל הכוח להרגיע את המערכת המשפחתית שנכנסה לסחרור. לתת מענה, בלתי מתפשר, לכל התנהגות חריגה ולא הגענו לשום תוצאה. מדברים המון, שיחות שמובילות לשום מקום. הרגשנו איך שכל הכוחות אוזלים. חוסר ההתקדמות הוביל אותנו להבנה ששינוי צריך להיעשות. ברגע של יאוש, חשבנו שאנחנו לא מסוגלים לתת לאילן את המענה הנדרש. בנקודה הזו גם ויתור על האומנה, עמד על הפרק. אפשר בפשטות לומר שבמשך שנה וחצי לא מצאנו את הכיוון. חפשנו ולא מצאנו, את התשובה הנכונה, שתעשה את הסדר הנדרש בכל הבלגן. מבחנתינו עשינו הכל, מלבד... להסכים להסתכל על הכוחות שפועלים, מתחת לפני השטח. לקשיים שחווינו עם אילן בשנה וחצי הראשונות, הגבנו באופן שמתבסס על הניסיון שלנו בגידול של ארבעה ילדים ביולוגיים – זו הייתה טעות. שנה וחצי לקח לי להכיר בהבדל. לקחת בחשבון, את המורכבות להצליח להסתכל על החיים דרך העיניים של הילד: על חווית הניתוק מהמוכר, השינוי הפתאומי, התהום. לקח לי זמן עד שהסכמתי להביט על הפער, על הקושי שבגישור בין העולמות. בתקופה של ההכחשה, מצאתי נחמה בתחושה שהילד גדל עם אמא אילנה, שאוהבת אותו מאד. לקחתי את המלחמה שלה להשבתו הביתה כעובדה שבבית לא היה חסר דבר. השינוי קרה שהסכמתי לחשוף את עצמי למורכבות, לקשיים ולרצון של הילד, להיות חלק מבלי לפגוע באם הנטושה. המשפחה - היא קבוצת השתייכות אורגנית שהבחירה להיות חלק ממנה נעשתה, למיטב הבנתי, תרום כניסתנו לעולם הזה. המשפחה היא הבסיס, המרכז שלי. מתוכה אני יוצאת ואליה אני תמיד חוזרת. זה מקור היציבות בחיים שלי. במהלך החיים הצטרפתי לקבוצות שייכות נוספות, לפי צורך. כל אחת מקבוצות שבחרתי לעצמי, הוסיפה לאישיות שלי גוונים נוספים. עם חלק מהן אני שומרת על קשר לאורך שנים ומחלקם נפרדתי אחרי זמן מה. חלקים ממני נוצרו, השתכללו וגם נפגעו במהלך הדרך. בסך הכל אני יכולה לומר שהבחירות שלי נעשו מתוך שליטה ובחירה חופשית. גם לנושא האומנה נכנסתי מיתוך צורך אישי (לא ברור) ובחירה חופשית. בחירה באומנה נעשתה באופן פשוט. למרות שמדובר כאן במשימה מורכבת, עד כמעט, בלתי אפשרית. בתהליך הבדיקה הקפדני לאישור המשפחה שלנו כמותאמת למשימה, מוצג באופן חלקי הקושי והמורכבות של גידול ילד אומנה, דבר שמביא בחלק מהמקרים גם לויתור על הבחירה. אני מאמינה שידע אכן מגיע בזמן שניתן להפיק ממנו תועלת הרבה ביותר ושלא תמיד צריך להבין הכל בהתחלה. בשלב בו אנחנו מצויים היום, הבחירה כבר נעשתה. אנו משמשים בפועל כהורים לילד שבחר להיוולד במשפחה אחרת והמדינה בחרה עבורו אותנו כהורים. היום אני מודעת לחובתי לאסוף ידע ומקורות כוח שיאפשרו לי להצליח במשימה שבחרתי עבור משפחתי היקרה. כל הדברים שכתבתי כאן הן מבוא להבנת הסיטואציות החיים של ילד האומנה שנשאר מבולבל בין שני העולמות. קונפליקט זהות ושייכות זה חלק בלתי נפרד מלהיות ילד אומנה. הדילמה הפנימית הזו מגיעה גם בשילוב תגובות פוסט טראומטיות של הניתוק מהמשפחה הביולוגית. אנחנו צומחים בצל הקונפליקט הזה. נדרשים כהורים, לתת את המענה לחלק הרגשי הפגוע של הילד, מתי מתפרץ החוצה הבלבול הזה? אי היכולת לגשר בין העולם הפנימי למציאות, יכול לצוף מעל פני השטח בכל רגע נתון. שזה קורה הילד מתפרק לרסיסים ואנחנו כהורים, נדרשים לאסוף חזרה את כל החלקים. שמנו לב שאצל אילן יש מצבים בהם צפוי שהקונפליקט והבילבול יקפצו על פני השטח. 1. רוצה משהוא ואנחנו אומרים – לא! 2. מעברים בין מצבים. לדוגמא: כניסה ויציאה מהבית, התארגנות לשינה והקימה בבוקר 3. הרבה פעמים סביב אוכל. 4. ברגעים שנחמד באופן מיוחד. לדוגמא: בבריכה, במסעדה... הילד החמוד שאמר כל כך בפשטות לחברים "אבא יש לי רק אחד ואמהות יש לי שתיים" עבר חוויה שלא ניתן להבין בשום דרך. החיים בצל אמא אלכוהוליסטית, שאוהבת אותו מאד אבל לא מצליחה לתפקד. חשיפה יום יומית לאלימות. הרגע שבו שוטרים נכנסים הביתה, באישון לילה, ללא הסבר או זמן פרדה לוקחים ילד קטן מאמא למשפחה חדשה. מה הסיכוי שלנו להצליח? זו שאלה שהסכמתי לשאול את עצמי רק לאחרונה עדין לא בטוחה לגבי התשובה. מבינה שלגדל ילד אומנה דורש ממני לגייס חלקים של עצמי שאינם מוכרים לי בשלב זה. שמציאות החיים בהתחלת דרכו תישאר נסתרת. שאין לי באמת את הכלים להבין הזנחה. מודה סוף סוף - שעד היום היינו בהכחשה ושלאותם שנים ראשונות, למה שספג בבית, באותה התקופה יש השפעה. יודעת - שלהתערבב עם הדרמה זו לא התשובה הנכונה. משתדלת - להתחבר לנפש הפצועה, לאבל שמתקיים בתוכו כל הזמן . נותנת מענה - לצרכים ולכוחות שפועלים מתחת לפני השטח. מגייסת סבלנות - ללמד את הערכים והאמונות שלנו כמשפחה. מוותרת - על תפקוד רגיל. מאמינה שזה הכי טוב שאני יכולה. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: