זמן קורונה - תקופה של הרבה מחשבות. התכנסות - עצירה - שקט - בהתחשב בזה שהעולם החיצוני, בחוויה האישית שלי, אחראי להכניס לחיים - כאוס - רעש - בלאגן. והסדר בחיים, מתאפשר אודות לעוצמה הפנימית, כוח החיים, הבריאות. . . לא משנה איך מגדירים את זה. יש כוח פנימי. הוא זה שמאפשר את השליטה ומסדר את הדברים במקום הנכון. למי מאיתנו יש את הכלים, להתנגד לכוח שפועל עלינו מבחוץ? האם יש לנו את אפשרות לסדר ולמיין את כל המידע של העולם? אני קוראת לזה הבנה - ידע של העולם. אני יודעת שכל אחד מגדיר כוחות פנימיים חוכמה עוצמה בצורה אחרת. כלומר - לסדר את הבלאגן שיש בעולם . . .זה לתת תשובה פנימית הפוכנה לכל ה"רעש" שמגיע מבחוץ. ככל שיש לאדם כוחות פנימיים חזקים יותר, הסדר שולט והבריאות ניכרת. . מה קורה כשהכוחות הפנימיים לא משהוא? יש פיתרון מלאכותי - יוצרים סדר חיצוני שמחזיק את הכאוס הפנימי. התוצאה - אחזקה סבירה - באופן יחסי למצופה.. אומנה במהלך החיים שלפני הקורונה, התבסס הסדר מלאכותי, חיצוני. מערכת צפופה, לו"ז מוקפד שסידר לכל חוויה משבצת מתאימה. לכל דבר הייתה במשבצת נפרדת. בית ספר - חוגים - פגישות עם אמא - מנחת אומנה - מטפל רגשי - זמן לקום - זמן לישון - מתי אוכלים - מתי רואים טלביזיה.... וכו'... עכשיו מה יש לנו.... כלום. אבל מה . . . הכלום הזה מאפשר לנו, המון דברים. השקט מהעולם החיצוני נותן לנו את ההזדמנות להתחבר פנימה. גם אם זה לא אמיתי, כך אני מרגישה. מה קורה שיש נחת רוח? לומדים לצלול פנימה, להכיר רבדים חדשים של עצמי - שלו - שלנו. כמה אני מודה לזמן הזה. אתמול, יצא לי לשוחח עם בן האומנה הבכור. אדם מדהים שהגיע אלינו לפני שני עשורים והיום הוא איש גדול. התחלנו ממה נשמע - איך הימים חולפים - שתף שיצא כבר לפני חודשיים לחל"ת והוא יושב בבית. יש לו המון זמן לחשוב על החיים. רן ציין שאילן, הרבה יותר רגוע ונראה שהחיים בבית שלנו עושים לו הרבה טוב. במקביל בנקודת המבט שלי. ציינתי את חוסר הביטחון, הזהירות שבה אני חווה את אילן מתנהל. אני מרגישה שאילן לא מסוגל להתחייב לחיים בבית שלנו והמאמץ לרצות אותנו תופס מקום משמעותי מאד. אני מרגישה שבהתנהלות שלו יש הרבה פחד. דברנו על תחושת "החיים בסרט" החוויה הזו שילדי אומנה מרגישים. לחיות בתחושה שהחיים מתרחשים במקביל בשני עולמות שלא ניתן לגשר בינהם. החיים בבית של המשפחה האומנת מושלמים מידי ובעולם המקביל הכל פגום. יש תמיד רצון הפנימי החזק שמלווה אותם, לחזור אחורנית למקום שממנו הגעתי. הגעגועים לחוסר השלמות שלא מאפשר לעכל את כל מה שאנחנו מעוניינים לתת. הזמן השקט של החודשים האחרונים חידד עבורי את ההכרה, שיש לילד האומנה הקטן שלי, מודעות פנימית עמוקה לכך שכל החיים האלה, בבית שלנו, כל השלמות הזו יכולה עבורו פשוט להעלם ברגע אחד. תודה לילדים שלי - ביולוגים ואומנים - אני לומדת מכם כל כך הרבה. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
הפרטים והשמות שונו בכדי לשמור על אנונימיות חוויות אומנה נוספות - מוזמנים לקרוא בקישור - כאן - https://bit.ly/2ScDAxk
Comments