• ogenorganization

על גורל, תיקון, ייעוד, אהבה... וגם משפחה

Updated: Jun 15

זוג צעיר, אוהבים, רוצים להרחיב את המשפחה ולהביא ילדים לעולם - לא תמיד פשוט.

גרנו באילת והרופאים כבר התייאשו. החלטתי להוכיח לרופא שלי שאני יכולה. שהוא לא יודע הכל 😊

ואכן, כשעזבנו את אילת לנירים ליה כבר היתה בבטן שלי - שבוע 8 להיריון שלנו.

עוד כשהייתי ילדה קטנה, החלטתי שאם תהיה לי בת - אני אקרא לה יסמין.

בשבועות הראשונים לנס הזה היה לאורן חלום על ילדה ג'ינג'ית עם עיניים כחולות ששמה מתחיל באות ל'.

הוא טוען שהערתי אותו באמצע והוא הצליח לראות רק את האות הראשונה של השם. בשם יסמין אין ל', אז "אבוד לי".


ההיריון התחיל להסתבך כבר בשבוע 14. בשבוע 20 התחלנו לקבל בשורות קשות ובשבוע 24 הרופאים המליצו להפסיק את ההיריון, ההתלבטות הייתה קשה כל כך. הרופאים הפחידו אותנו, אבל גם לא ידעו בוודאות מה יש לה ואם בכלל.

עשו לי בדיקת מי שפיר מהירה שיצאה תקינה. המליצו על ועדה להפסקת היריון, אך גם אמרו שיש סיכוי שהדופק ייפסק לבד.

יום לפני שהיינו אמורים לפנות לוועדה להפסקת היריון, התפרסמה באתר וויינט כתבה על לידות שקטות. ליה, שמעולם לא הרגשתי אותה זזה, פתאום התחילה להשתולל. ראיתי בכך סימן. ליה מבקשת ממני להילחם עליה. אנחנו חילוניים לגמרי, אבל הרגשתי שכוח עליון צריך להחליט מה יעלה בגורלה, בגורלנו. בבוקר הפתעתי את הרופאים ואת אורן והודעתי להם שאין ועדה, אנחנו ממשיכים, וששמה יהיה ליה. זו היתה ההחלטה הכי קשה שקיבלתי בחיים. בדיעבד גם הכי אמיצה.

8/1/2009, ביום בו הוכרזה הפסקת האש ב"עופרת יצוקה", הגענו לבית החולים עם דימום קשה. היא היתה במצוקה. כך היא הגיעה לחיינו, 768 גרם של לוחמת. שהפכה אותנו ברגע מ"ילדים" - להורים.

ואותי.. מבחורה צעירה, עוד ילדה בעצמי, ללביאה.

7/5/2009 - ליה ואני חוזרות הביתה לנירים.

אחד הימים המאושרים בחיי.

החוויה שעברתי בגופי, גרמה לי להחליט שלמרות שרציתי עוד ילדים - אני לא מוכנה להכיל עוד היריון.

לא סמכתי על הגוף שלי. לא הייתי מוכנה לעבור שוב משהו דומה. ואז נחשפנו בנירים למשפחה שקיבלה ילדה לאומנה. נפתחו לי העיניים. לא ידעתי עד לאותו הרגע, שזה קיים, אפשרי, נגיש ונדרש כל כך.

הרגשתי שזה הגורל שלי. שלנו. שזו הדרך הנכונה עבורנו להרחיב את המשפחה שלנו. גם להביא לליה אח או אחות, גם להציל נפש וגם... לא לעבור היריון נוסף.

נרשמנו למכון האומנה ואחרי כמה חודשים, בתאריך סתמי לחלוטין, קיבלנו טלפון על ילדה בשם יחסית חסר משמעות עבורנו. לא היינו מסרבים, אבל היו כמה תקלות ובסוף הילדה נשלחה לאימוץ במשפחה אחרת.

ואז, ב-7/5/2013 - 4 שנים בדיוק מאז שחזרנו עם ליה מהפגייה,

כשהגוף והנפש שלי מרגישים את היום הזה, הגיע הטלפון השני.

והפעם, הקול מעבר לקו מספר לי שיש תינוקת שצריכה אותנו ושמה... יסמין.

הלב שלי החסיר פעימה. הנפש שלי התרגשה עד אינסוף.

הרגשתי בבטן שלי שזו הילדה שנועדה לנו ואנחנו נועדנו לה.

בפעם הראשונה שהחזקתי את יסמיני בידיים שלי, התאהבתי בה באופן מיידי.

הרגשתי שאם הייתי עוברת היריון ולידה, הייתי מקבלת אותה בדיוק.

02/06/2013. נסעתי כל הדרך מנירים אל אמצע המדבר לבית קלט חירום, לאסוף את יסמיני אלינו הביתה, כשהיא בת 4 חודשים. פחות או יותר בגיל שבו ליה הגיע הביתה מהפגייה.

קילפתי אותה מהבגדים שלבשה, רחצתי אותה והנחתי אותה על משטח פעילות בסלון, והבית - הרגיש שלם.

את יסמין היינו אמורים לאמץ בשנה הראשונה לחייה איתנו,

אך שנה אחרי שהיא הגיעה אלינו וממש לפני שפינו אותנו מהבית לחודשיים, בעקבות מלחמת "צוק איתן", קיבלנו את הבשורה הקשה - יסמיני צפויה לעזוב אותנו. חושבים שהיא יכולה לחזור לבית הביולוגי שלה.

שבר – אימה – פחד – בלבול גדול והרבה רגשות קשים.

חודשיים של מלחמה, וכל מה שאנחנו יכולים לחשוב עליו זה איך עוברים את הפרידה מהילדה שלנו.

צוק איתן מסתיים עם אובדן ענק וכואב,

ואורן לא מסוגל לשאת את האבל בנירים, ומבקש שנעבור דירה .

היה לי ממש קשה. אני אוהבת את נירים, זה היה הבית היחיד שהילדות שלנו הכירו.

אבל גם הבנתי שזה קשה מדי. נוכח מדי. כואב מדי.

הגענו לקיבוץ ארז בנובמבר 2014, מדממים ופצועים ממש, שבורים ואבלים. עם ענן שחור מעל ראשינו בדמות פרידה מיסמיני, בתאריך שנקבע למאי 2015, ומעבר שלה לבית אחר.

השלט שקיבל את פנינו בדלת הבית, הרגיש כמו חיבוק. הרגשנו שהגענו "הביתה". שלפחות אותנו "מאמצים" ככה, איך שאנחנו.

לצערנו התהליך היה קשה ומצד אחד נשארנו עם הקטנה שלנו בבית אך מצד שני היא נפגעה וכך גם כל הביטחון שהצלחנו לתת לה בחייה הקצרים איתנו. הרגשנו שהחיים התהפכו עלינו.

מאז, במשך כמה שנים, התנהלו מאבקים וניסיונות שיקום כשהמילה אימוץ עולה ואז הולכת ומתרחקת מאיתנו וענן חוסר הוודאות שולט על הכול.

השנה חלה תפנית, והבנו שאנחנו קרובים מאי פעם לאימוץ.

שמחנו, אבל למודי אכזבות, גם לא פיתחנו יותר מדי ציפיות.

עשינו כל מה שצריך, קיבלנו את האישורים והגענו לפתוח תיק בבית משפט.

אמרתי למנהלת שם, בקול הכי נעים שלי, ובחיוך הכי גדול שלי,

שאנחנו כבר 7 שנים מחכים לאמץ את הקטנה שלנו, וממש נשמח לצאת לחירות, לפני פסח.

וכך היה. נקבע לנו דיון ממש לפני פסח.

ואז.. קורונה. ושוב אכזבה - שוב חשש.

ואח"כ התקשרו לתאם דיון חדש.

02/06/2020..

בדיוק 7 שנים מהיום שבו הגיעה אלינו.

היה מבאס לחכות חודשיים נוספים,

אבל בשביל התאריך הסמלי - לקחתי. שמחתי.

הרגשתי שזו סגירת מעגל.

כבר ימים מסתובבת באופוריה מהולה בפחד.

מתקשה להאמין שהגיע סוף סוף היום.

אבל גם מפחדת שמשהו ימנע מזה לקרות באמת.

הודעות במהלך יום האתמול מעובדת סוציאלית של השירות למען הילד גרמו ללב שלי להחסיר פעימה שוב ושוב. הודעות טיפשיות שבסוף לא השפיעו אבל כל אחת מהן וכל טלפון הרעידו לי את הלב.

אם חשבתי ש 110 ימים של חוסר ודאות בין חיים למוות של ליה, יחד איתנו, היה קשה -

דמיינו מה עבר עלינו בשבע שנים כאלה.

שבע שנים בלי לדעת אם מחר הקטנה שלי כבר לא תהיה שלי.

שבע שנים של פחד, שפתאום ידפקו לנו בדלת ופשוט יקחו אותה.

שבע שנים של לא לדעת אם האימא תשתקם, אם האימא תתחרט אם האימא תקבל את הזכויות מחדש.

שבע שנים של חוסר יכולת להגיד לה בלב שלם שהיא שלנו ושאנחנו שלה.. לתמיד.

02/06/2020 בשעה 10:30 בבוקר.

אנחנו אחרי. אין מילים לתאר את ההתרגשות,

את העוצמות של האישור הזה של בית משפט.

יסמין הקטנה שלנו,

סוף סוף רשמית שלנו.. ואנחנו שלה.. ל-ת-מ-י-ד!

סוף סוף אנחנו משפחת שחורי השלמה:

אורן, רומי, ליה ויסמין.

ולא רק שבחרנו. גם למדנו המון בדרך: על תחושות בטן, חלומות, נחישות, אהבה, דבקות, עוצמה, מאבק, על החיים, על הבריאות הפיזית והנפשית, על אובדן וקבלה, על רכבות שדים, מבחנים, אמונה, תקווה ולכידות. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: 21 את החוויה האישית של רומי שחורי, ניתן לקרוא בהרחבה - בקישור הזה.

https://www.facebook.com/romi.shchori/posts/10157566229579773