בקרוב נציין ארבע שנים. אילן שהגיע אלינו בגיל חמש וחצי חגג יום-הולדת תשע השנה. הרבה דברים השתנו . . . הילד גדל ונראה שהשלים הרבה פערים. אילן היום הוא ילד עצמאי, לוקח אחריות, קם בבוקר, הולך לבית הספר. אילן הוא ילד מקסים, יש לו המון חברים ונראה שהשלים עם מציאות חייו המורכבת. הזמן שעובר והמציאות הדינאמית המשתנה, מחדד הבנות לגבי הדברים שלא משתנים. בתקופה האחרונה נתתי את דעתי לדבר אחד שחוזר על עצמו ללא שינוי. כל פעם שאילן בוחר לספר לנו את הסיפור שלו אני שואלת את עצמי . . למה? מה עומד מאחורי הצורך של אילן לשתף אותנו בסיפור שלו, שוב ושוב? מהיום הראשון, אילן מספר לכל מי שמוכן להקשיב, את הסיפור שלו. - שוטרים - אמצע הלילה - אמא שוכבת על הרצפה "כל הביית היה בלגאן - חשבתי שאמא מתה" יושבת על המיטה, דופקת את הראש בקיר. . . אין ברירה. . . מעכשיו אתה צריך לעבור למשפחה חדשה. בהתחלה זה אכן נראה מעט יוצא דופן ובחרתי לחשוב שמספר בגלל שהוא סומך עליינו. התרשמתי מאד מכך שהוא מוכן לפתוח את הלב. ייחסתי את החשיפה לשיתוף, ליכולת לספר את עולמו הפנימי. אילו הצטיירו בעייני כמעוררי השראה. ככל שהשנים חולפות צצות במוחי שאלות לגבי הבחירה הזו והבנות חדשות צומחות. אני כבר לא יכולה להתעלם מהבחירה שלו לחזור לאותם מקומות קשים, מכך שיש כאן הרבה מעבר ליכולת, מעבר לפתיחות וביטחון יש כאן צורך גדול. אחרי 4 שנים אני מסכימה להתבונן על חוסר ההתאמה ממקום של הורה שסומך על האינסטינקטים שלו. אני לומדת להכיר את אילן באופן עמוק יותר ולהבין את אולמו הפנימי מתוך התעניינות וסקרנות. אני מבינה שיש כאן חיפוש, עצם ההקשבה לנרטיב מאפשרת עיצוב מחדש של חוויה פנימית היכולת לספר היא בעצמה, זו שמאפשרת תהליך ריפוי. משתפת קישור לערך טיפול_נרטיבי בויקיפדיה יש כאן בהחלט כמה נקודות התבוננות חשובות https://he.wikipedia.org/wiki/טיפול_נרטיבי #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: