על הזכות להיכשל והכוח להצליח הפעם אילן הגיע ואמר את הדברים באופן פשוט. הוא גדל בשנה, מאז ששמע את המשפט הזה בפעם הראשונה. לשמחתי, הצלחנו גם לחזור מהר מאד למסלול חיים רגיל. כעסים קשים, לא צפו, בלבול קטן הופיע ומיד נעלם. הוא הגיע למטבח בעצמו וסיפר את מה שאמא אילנה אמרה. הוא עמד, הסתכל עלי בעיניים עצובות מבקש, ללא מילים, שאומר, בקול רם, בכדי שישמע וירגע. אתה יודע, אמרתי.... כשהלב שלי מתכווץ בקרבי. המילים בקושי יצאו מפי.... - שאמא תצליח לטפל בעצמה - זה הדבר שגם אני, הכי הייתי רוצה . אני מתפללת בשבילה שתצליח. מקווה שזה, יום אחד, גם יקרה. בכל זאת, בתקופה הקרובה ובטח בשנה הבאה אתה צריך להמשיך ולגור כאן. לפני שנה - שהמשפט הזה נאמר בפעם הראשונה הוא הפך את עולמינו לחלוטין. שבועות אחרי אותה הפגישה, לא הבנתי מה קרה. לקח לי המון זמן לעשות את ההקשרים. הילד שגר כאן קודם השתנה. לא נשאר שום זכר לכל מה שנבנה כאן בבית בעבודה קשה . "אמא מטפלת בעצמה. ובקרוב, חמוד שלי אתה תחזור הביתה..." לדעת להפריד בין הסיפורים שאמא מספרת לבין מה שבסופו של דבר קורה בחיים. זה פלא שילד בן שבע מצליח. בכדי לגשר את בין שני העולמות, נדרשים כוחות הנפש לא אנושיים. לתת תשובה פנימית חזקה מספיק, לנטרל את הרצון, את הגעגועים לאמא אילנה שאף פעם לא מרפים. מה הפלא שלא תמיד הוא מצליח לעשות סדר בדברים. בכל הסיפור הבלתי נתפס הזה.... מה התפקיד שלנו בתור הורים/ אחים אומנים - איך אנחנו עוזרים?!? ....ישבנו יחד על הרצפה ומיינו את הבגדים: מכנסיים למדנו שלא מערבבים עם החולצות. קפלנו אותם יפה ושמנו כל ערמה בנפרד. זיהינו את ההבדלים בין הבגדים של חורף בין שאר העונות. חשוב מאד היה לדעת עם איזה מהבגדים אני יכול ללכת לבית הספר. את בגדי השבת החגיגיים הפרדנו מאילו שאפשר ללכלך, בלי לעשות חשבון. ושמנו כל דבר במקום. על בסיס יום יומי אני מחפשת את הכוחות להאמין שזה אפשרי: להכיל את כל הקשיים. לומר בקול רם את הדברים. לספק מקום בטוח להתפרק ולעזור בכל פעם מחדש לאסוף את כל החלקים. מעבר לפעולות הפשוטות של החיים, ליציבות שאנחנו משתדלים לקיים, מעבר לכל אלה, אני יודעת, שזו העבודה שלו לעשות. למרות שהוא מאד קטן אני חייבת להאמין שיש לו את המסוגלות להצליח. משתדלת לחזק אותו ולראות את הצלחות. ומבחינתי הכי חשוב, ולתת לו גם מקום להיכשל - מגיע לו. #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
