עוגן למשפחות האומנה | העמותה של משפחות האומנה בישראל

יום אחד אני שומעת דפיקה בדלת, פותחת – למולי עומד בחור גבוה, שער בלונדי, במדי צבא. עם חיוך כובש. אני תוהה לעצמי - מה נפל בחלקי שעלם יפה תואר ידפוק על דלת ביתי ? אני שומעת את המילה "אמא, כמה חיפשתי אותך.". הייתי עבורו אמא מהיותו פעוט בן שנה ועד הגיעו לגיל עשר, אימו השתקמה ולמיטב ידיעתי והוא חזר לגדול אצלה. בתחילה שירותי הרווחה תמכו ועזרו לנו לשמר את הקשר, אך במהרה התבקשנו להתרחק ולאפשר לו להתמקם בביתו החדש. הקשר נותק – במשך שנים חשבתי מה עלה בגורלו ? האם נשאר אצל אמו ? האם עבר

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: את האומנה שלנו סיימנו השנה – הילד הגיע לגיל 18. ועכשיו שאנחנו סוף סוף יכולים לנשום לרווחה וחרב העריפה הוסרה מעל לצווארנו אני יכול לשתף שהמסע היה מסע קשה. לא בגלל הילד, עם האתגרים שלנו התמודדנו וצלחנו אותם יפה. לא בגלל הביולוגים גם איתם הצלחנו לשמר קשר מכבד. המעמסה הגיעה משירותי האומנה והרווחה שלא הקלו על דרכנו שלא הקלו על דרכו. את הפוסט הזה אני כותב במטרה ובתקווה שקול הצעקה יגיע למקומות שיכולים לשנות ולהפסיק את ההשתקה וקשר השתיקה. מהפחד של

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: הגענו לאומנה ממקום טהור ממקום שרוצה לשנות את העולם עבור ילד. חשבנו שלמסע הזה מצטרפים האומנה והרווחה והחברה כולה - קוראים לזה נאיביות. ובאומנה כמו באומנה הבנו את התמימות שלנו. הבנו שהטוהר והכוונות הטובות נמצאות רק אצלנו. אך המערך של האומנה והרווחה רואה בכך עבודה - כמו פקיד במשרד. דיני נפשות יש פה, ילד רך שהחיים לא חייכו אליו. ילדנו הביולוגים שיצאו חבולים ופגועים. ואנחנו שנותרנו שבורים, ביטחוננו העצמי נפגע, הביטחון בהורות שלנו התערער. ותקופת

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: זוכר את עצמי ילד בן 10 הולך בפאתי הרחובות ובראשי עוברת מחשבה כשאהיה גדול, אפתח את הבית לילדים....