עוגן למשפחות האומנה | העמותה של משפחות האומנה בישראל

קיבלתי תינוקת בת תשעה חודשים. אין לי מלבדה ילדים משלי. היא מתוקה שאין לתאר. בהתחלה - מוזר. מי אני, מה אני עבורה? אמא? אורית? את טבילת האש האמיתית כאמא קיבלתי כעבור שלושה חודשים. הקטנה נכנסת למעון. אחרי שבוע של הסתגלות - החום עולה. חטפה משהו במעבדה לייצור ווירוסים הנקראת ׳מעון תינוקת׳. החום לא יורד אחרי יומיים. ביום השלישי חלה הידרדרות ואני מחליטה לגשת לרופאת המשפחה ששולחת אותי באופן בהול לבית החולים. סבתא יקרה מתלווה. מגיעים לחדר מיון. אני מחנה את הרכב ועולה כמה דקות אחריהן.

בשיחה עם המטפלת הרגשית היא שיתפה אותנו בדאגה כי הילד יותר מידי מזדהה עם המשפחה שלנו והוא מתחיל לסגל לעצמו דפוסי התנהגות שלנו. אני בתמימותי אמרתי - האין זה טבעי לאחר עשר שנים שהילד גדל במשפחתנו. זו הנקודה שהבנתי שלא משנה מה הילד בשבילנו ומה אנחנו עבור הילד שירותי האומנה, שירותי הרווחה והצוות הטיפולי - יסתכלו בדאגה כאשר הילד ירגיש מזוהה יותר מידי עם משפחתו האומנת. הוא הגיע אלינו בגיל שלוש, ילד שמכונס בעצמו. תחושת הבלבול והפחד היו בכל תגובה ומבט שלו. פער קוגניטיבי ושפתי עצום. הא

כהורים לילדים שנולדו לתוך מציאות חיים מורכבת אנחנו רואים אותם, מוצאים דרך יצרתית להתמודדות עם קושי. כשילד הלב שלנו מגיב רגשית, באופן יוצא...