עוגן למשפחות האומנה | העמותה של משפחות האומנה בישראל

כשילד האומנה שלנו הגיע, המאבק הראשון היה לשלב אותו בגן רגיל במקום במסגרת חינוך מיוחד שלא תאמה את צרכיו. מול בירוקרטיה סבוכה וללא אישורים רשמיים, פעלתי מתוך נחישות ותחושת בטן – עד שהמערכת כולה התגייסה. כעת, כשהוא כבר מסיים כיתה ד' במערכת הרגילה, סגירת מעגל מרגשת עם הגננת הראשונה שלו מחזירה אותי לתחילת המסע, לחוסר הוודאות ולאמונה שהכול אפשרי. סיפור על נחישות, אומנה והמערך שתומך בדרך. קראו את הפוסט המלא.

#פרויקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: כאשר מחליטים לקחת קטין 'חסר מעמד' לאומנה, לא צופים את הקשיים שיעלו בנוסף לקשיים הידועים בגידול ילד באומנה. אתה רואה את הילד היפה, הזקוק כל כך לחיבוק חם וליציבות בחייו ואתה בטוח שאפשר להתגבר על הכול. אני זוכרת שבימים הראשונים היינו בהיי. מאושרים. שקועים בתכנון של איך ייראו חיינו. מהר מאוד נפלנו לתוך סבך הבירוקרטיה. כישראלית, ניתנו לי בחיי שני מספרי זיהוי: מספר תעודת הזהות ומספר אישי (בצבא). הילד המתוק מוגדר כ"קטין חסר מעמד", אין לו מספר זיהוי

אז הגענו למסקנה שאנחנו רוצים להיות משפחת אומנה. כל משפחה מגיעה למקום הזה מהסיבות שלה. אצלנו זה היה שילוב של הרצון, שלא התממש, לעוד ילד וההבנה שיש לנו אהבה וחום להעניק לילד שאין לו. העובדה שסבא וסבתא של הילדים שלנו, גדלו שניהם במשפחת אומנה/משפחה מאמצת, הוסיף לרצון שלנו לעשות את הדבר. אחרי שהבנו שיש כמה עמותות אומנה - כל אחת אחראית על אזור גאוגרפי אחר - התחלנו בתהליך. מילאנו שאלונים ארוכים ונפגשנו עם מנחת אומנה. התקיימו מספר פגישות עם צוות ההסמכה. חלקן התקיימו אצלנו בבית. לארגו

זוג צעיר, אוהבים, רוצים להרחיב את המשפחה ולהביא ילדים לעולם - לא תמיד פשוט. גרנו באילת והרופאים כבר התייאשו. החלטתי להוכיח לרופא שלי שאני יכולה. שהוא לא יודע הכל 😊 ואכן, כשעזבנו את אילת לנירים ליה כבר היתה בבטן שלי - שבוע 8 להיריון שלנו. עוד כשהייתי ילדה קטנה, החלטתי שאם תהיה לי בת - אני אקרא לה יסמין. בשבועות הראשונים לנס הזה היה לאורן חלום על ילדה ג'ינג'ית עם עיניים כחולות ששמה מתחיל באות ל'. הוא טוען שהערתי אותו באמצע והוא הצליח לראות רק את האות הראשונה של השם. בשם יסמין

לפי עשר שנים פגשתי את ראמז כשהתנדבתי במסגרת 'חיבוק ראשון', עמותה הנותנת מענה של חיבוק ותמיכה לתינוקות וילדים בבתי חולים. פגשתי ילד עם חיוך על הפנים ועיניים עצובות, שוכב במיטה, מחובר למכונת הנשמה. טיפלנו בו מסביב לשעון - בכדי שלא יישאר לבד.... מוזמנים לצפות בסרטון המרגש הזה, שפורסם והופץ ברשת כבר לפני כ-3 וחצי, ע"י בית החולים 'אלי"ן'. בית חולים אלי"ן הינו מרכז לשיקום ילדים ונוער היחיד בארץ ומהמובילים בעולם. בית החולים פרסם את הסרט כחלק מיחסי הציבור שלו, בכפוף להסכמת ההורים הבי

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: התבשלנו כמה שנים אם להיכנס לאומנה. אחרי שהתייצבנו עם התא המשפחתי, הקריירה , ו"משבר גיל 40", החלטנו להיכנס לאומנה. נכנסנו בעיניים "פקוחות", עם המון ציפיות וחשבנו שהכול יזרום. נרשמנו, עברנו תהליך אינטנסיבי: מילוי טפסים, ראיון, פגישות עם בני המשפחה, מבחן 300 שאלות. עברנו קורס הכשרה - במה וחיכינו לטלפון המיוחל, אך בושש לבוא. אולי הציפיות שלנו ו"רשימת המכולת"- הילד שרצינו, הן אלה שעיכבו את מציאת הילד. הציעו לנו זוג אחים או ילד בן 4, כי זה מה שהי

זמן קורונה - תקופה של הרבה מחשבות. התכנסות - עצירה - שקט - בהתחשב בזה שהעולם החיצוני, בחוויה האישית שלי, אחראי להכניס לחיים - כאוס - רעש...

להיות אם יחידנית לילד מתבגר זה מאוד מאתגר. אני אוהבת אתגרים, ויותר מכך, אוהבת ילדים ושיהיו שמחים. לפני שלוש שנים החלטנו, הבן שלי ואני שאנחנו הולכים לעשות מעשה טוב. הבנתי שאת כל האהבה שיש לנו, ניתן לחלוק עם עוד נפש תמימה. עשינו מעשה, הפכנו למשפחת אומנה. היום אנחנו משפחה ואני אם יחידנית לשני ילדים. עם הזמן הילדים בנו לעצמם מערכת יחסים. קצת רבים ולפעמים מתחבקים, אחים - אהבה שכזו. בכל סוף שבוע ובכל החגים אורן בכורי ואני נשארים יחד, רק שניים. איתי הולך לאימא שלו. אנחנו חסרים את נ

יום אחד אני שומעת דפיקה בדלת, פותחת – למולי עומד בחור גבוה, שער בלונדי, במדי צבא. עם חיוך כובש. אני תוהה לעצמי - מה נפל בחלקי שעלם יפה תואר ידפוק על דלת ביתי ? אני שומעת את המילה "אמא, כמה חיפשתי אותך.". הייתי עבורו אמא מהיותו פעוט בן שנה ועד הגיעו לגיל עשר, אימו השתקמה ולמיטב ידיעתי והוא חזר לגדול אצלה. בתחילה שירותי הרווחה תמכו ועזרו לנו לשמר את הקשר, אך במהרה התבקשנו להתרחק ולאפשר לו להתמקם בביתו החדש. הקשר נותק – במשך שנים חשבתי מה עלה בגורלו ? האם נשאר אצל אמו ? האם עבר

"בבית שלנו - הקורונה רק עשתה לנו טוב כמשפחה " כך שיתפה אותי אורית שהיא אמא לילד אומנה בן 13 וילד ביולוגי בן 12.. והיא ממשיכה: לביולוגי...

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: שייט התענוגות...במחוזות בית הספר , חלק שני המשכנו במסע ...ויום אחד הפלגנו לנו למחוזות בית הספר...שוב סערה.... "מי אתה ילד של הלב? ומה זה בכלל אומנה? אה, אימצו אותך כמו שמאמצים כלב? אתה ילד של אף אחד?.. והחכם ענה , ולא נעלב : " אותי לפחות בחרו, אתכם לא..." במסע הזה , בעבר , כשהיינו שטים במחוזות בית הספר היו שם הרבה רגעי בכי ודמעות... אמא, לא טוב לי, אני לא רוצה ללכת יותר לבית הספר הזה.. אין לי חברים....ולעיתים היה נדמה שהגלים לוחשים מסביב, מ

- שייט התענוגות... יום בהיר אחד הפכנו בלי שתכננו להיות אומנה.. אומנת קרובים... מסביב כולם התלחששו, ומעבר לכך שהפכנו ל"גיבורי היום" ולמושא להערצה על מעשה החסד העילאי שאנו עושים עבור המשפחה .....אין כמוכם....רצו מסביב התלחששויות.. כן הם עושים את זה בשביל הכסף... בשביל 17,000 ₪ לחודש.. כן ככה זה.... כולם אמרו .... צפיתי שיהיה נפלא שהרי אנחנו מכירים שנים, גם את ההורים וגם את הילד.. אז מה כבר יכול להיות....ראיתי בעיני רוחי את השייט המלכותי המשותף שלנו כמשפחה "מהלב" אל איים רחוקים

קיבלתי תינוקת בת תשעה חודשים. אין לי מלבדה ילדים משלי. היא מתוקה שאין לתאר. בהתחלה - מוזר. מי אני, מה אני עבורה? אמא? אורית? את טבילת האש האמיתית כאמא קיבלתי כעבור שלושה חודשים. הקטנה נכנסת למעון. אחרי שבוע של הסתגלות - החום עולה. חטפה משהו במעבדה לייצור ווירוסים הנקראת ׳מעון תינוקת׳. החום לא יורד אחרי יומיים. ביום השלישי חלה הידרדרות ואני מחליטה לגשת לרופאת המשפחה ששולחת אותי באופן בהול לבית החולים. סבתא יקרה מתלווה. מגיעים לחדר מיון. אני מחנה את הרכב ועולה כמה דקות אחריהן.

השנה אילן החליט להתחפש לשוטר זה לקח ארבע שנים אילן הוא ילד אמיץ לפני ארבע שנים. . . המדינה החליטה שסביבת החיים של אילן בחמשת השנים...

הם קיבלו אותו לפני 15 שנה. תינוק בן שנה. תינוק אתיופי. במהלך השנים היו מפגשים עם הסבא והסבתא במרכז קשר. באיזה שהוא שלב האמא היתה מסוגלת...

כבר תקופה שהיא מחזיקה עבודה קבועה, שומרת על קשר הדוק עם היחידה להתמכרויות. אילנה - אמא של אילן עושה כל מה שהרווחה מבקשת - היא לא מוותרת....

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: את האומנה שלנו סיימנו השנה – הילד הגיע לגיל 18. ועכשיו שאנחנו סוף סוף יכולים לנשום לרווחה וחרב העריפה הוסרה מעל לצווארנו אני יכול לשתף שהמסע היה מסע קשה. לא בגלל הילד, עם האתגרים שלנו התמודדנו וצלחנו אותם יפה. לא בגלל הביולוגים גם איתם הצלחנו לשמר קשר מכבד. המעמסה הגיעה משירותי האומנה והרווחה שלא הקלו על דרכנו שלא הקלו על דרכו. את הפוסט הזה אני כותב במטרה ובתקווה שקול הצעקה יגיע למקומות שיכולים לשנות ולהפסיק את ההשתקה וקשר השתיקה. מהפחד של

איך מלמדים ילד לקחת אחריות? עם הביולוגים שלי לא הייתי צריכה להשקיע מאמץ, העבודה שלי הסתכמה במתן דוגמא אישית. עם אילן זה ממש סיפור אחר...

#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: הגענו לאומנה ממקום טהור ממקום שרוצה לשנות את העולם עבור ילד. חשבנו שלמסע הזה מצטרפים האומנה והרווחה והחברה כולה - קוראים לזה נאיביות. ובאומנה כמו באומנה הבנו את התמימות שלנו. הבנו שהטוהר והכוונות הטובות נמצאות רק אצלנו. אך המערך של האומנה והרווחה רואה בכך עבודה - כמו פקיד במשרד. דיני נפשות יש פה, ילד רך שהחיים לא חייכו אליו. ילדנו הביולוגים שיצאו חבולים ופגועים. ואנחנו שנותרנו שבורים, ביטחוננו העצמי נפגע, הביטחון בהורות שלנו התערער. ותקופת

בשיחה עם המטפלת הרגשית היא שיתפה אותנו בדאגה כי הילד יותר מידי מזדהה עם המשפחה שלנו והוא מתחיל לסגל לעצמו דפוסי התנהגות שלנו. אני בתמימותי אמרתי - האין זה טבעי לאחר עשר שנים שהילד גדל במשפחתנו. זו הנקודה שהבנתי שלא משנה מה הילד בשבילנו ומה אנחנו עבור הילד שירותי האומנה, שירותי הרווחה והצוות הטיפולי - יסתכלו בדאגה כאשר הילד ירגיש מזוהה יותר מידי עם משפחתו האומנת. הוא הגיע אלינו בגיל שלוש, ילד שמכונס בעצמו. תחושת הבלבול והפחד היו בכל תגובה ומבט שלו. פער קוגניטיבי ושפתי עצום. הא