התבשלנו כמה שנים אם להיכנס לאומנה. אחרי שהתייצבנו עם התא המשפחתי, הקריירה , ו"משבר גיל 40", החלטנו להיכנס לאומנה. נכנסנו בעיניים "פקוחות", עם המון ציפיות וחשבנו שהכול יזרום.
נרשמנו, עברנו תהליך אינטנסיבי: מילוי טפסים, ראיון, פגישות עם בני המשפחה, מבחן 300 שאלות. עברנו קורס הכשרה - במה וחיכינו לטלפון המיוחל, אך בושש לבוא. אולי הציפיות שלנו ו"רשימת המכולת"- הילד שרצינו, הן אלה שעיכבו את מציאת הילד. הציעו לנו זוג אחים או ילד בן 4, כי זה מה שהיה להם על ה"מדף" . כל הזמן אני חוזרת ושואלת "אין לכם תינוק?". אומרים לי "לא" ובהמשך "יש תינוק עם צרכים מיוחדים, אבל אתם לא מתאימים".
במהלך בדיקה לקליטת ילד בן 4, חוזרים אלינו ואומרים שלאחר דיון השמה, הם חושבים שאנחנו יכולים להתאים לתינוק עם צרכים מיוחדים. תינוק שנמצא בקלט, ש"נפל" מרשימת הילדים לאימוץ בגלל מוגבלות והרבה זמן לא מוצאים לו משפחה. מתחילה לשאול שאלות ומבקשת לדעת מה המוגבלות שלו. כל פעם חוזרים עם מידע רפואי, קוראת באינטרנט מה זה אומר וחוזרת עם עוד שאלות. בודקת וקוראת כיצד מסתדרים עם ילד כזה בבית? כדי שנקבל מושג כלשהו על ההתנהלות, הארגון קישר אותנו עם משפחה אומנת אחרת, שהדגישה שיהיו קשיים שבדרך. לא רק שזה לא הרתיע אותנו, האמנו שגם אנחנו יכולים.
נסענו ביום חורפי קשה לראות את התינוק. פגשנו את אם הקלט שעמדה בצד עם המון חשש בעיניים ובודקת מי המשפחה שהגיעה. אנחנו ראינו תינוק יפהפה ומתוק והבן שלנו אמר "הוא תינוק יפה, תיארתם אותו כעב"מ ". התאהבנו בו במקום. בחרנו לראות את הפוטנציאל ולא את הנכות. החלטנו שאנחנו הולכים על זה.
הטיפול התגלה כמאוד תובעני: הוא לא זחל, לא ישב, לא הרים את הראש, לא בכה, והיה ממש כמו "בובת סמרטוטים אנושית"/"מר גמישי" (היפטוניה). הוא נזקק לטיפולים ונמצא תחת מעקב רפואי. היינו 6 חודשים בחופשת לידה, זה לא היה קל, אבל זכינו למעסיקים מקסימים שגילו הבנה ולתמיכה רבה מבני משפחה וחברים. גם מנחת האומנה ליוותה אותנו לכל אורך הדרך. למדנו הרבה על הכוח שלנו כמשפחה ועל היכולת שלנו להעניק.
אחרי 5 שנים, אותה משפחת אומנה, ששוחחנו איתה בתחילת הדרך ונשארנו חברים בנפש, "הכניסה" אותנו שוב להרפתקה. לא הייתה התלבטות כלל, אחרי שבועיים הגיע אלינו ילד בן 4.5 עם צרכים מיוחדים. הוא אכל אוכל טחון, ידע או לשבת או לשכב, לא דיבר, בקושי תקשר – כמו תינוק. בגדול ידענו למה אנחנו נכנסים, אבל הפעם הטיפול היה יותר תובעני. מדובר בשני ילדים באותו הגיל (כמו תאומים), עם מוגבלויות שונות, אופי שונה, רקע משפחתי שונה. הבן שלנו כתב בעבודת השורשים: "עשו לי הכנה לבואו של הראשון, סיפרו לי מי התינוק שאמור להגיע, הייתי במפגשים עם ילדים דומים במצבי, היה לי ליווי של "אח גדול", לעומת הילד השני, נתנו לי התרעה של שבועיים. הם מאוד שונים באופי. יש לנו בבית תאומים עם מוגבלויות".
להיות משפחת אומנה לילדים עם צרכים מיוחדים, כרוך בהשקעה ובהתמודדות נפשית לא פשוטה ובניגוד לכל הסיכויים ולמה שצפו הרופאים לשני הילדים, בזכות ההשקעה והריצות האינסופיות שלנו איתם לטיפולים הצלחנו להביאם לשיפור. הילדים הולכים ומתפתחים, היכולות והמסוגלות שלהם גדלות. הם מדהימים אותנו כל יום מחדש לטוב ולרע. התא המשפחתי עבר טלטלות, הדינאמיקה השתבשה ונעשתה מורכבת. אנחנו עם היד על הדופק כל הזמן. הדרך עוד ארוכה, מצד אחת המטרה שלנו היא לגרום להם לתפקד בצורה רגילה עד כמה שאפשר, כדי שיוכלו לנהל חיים עצמאיים בעתיד ומצד שני לשמור על שלמות התא המשפחתי.
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
תמונת אילוסטרציה - הפרטים והשמות שונו בכדי לשמור על אנונימיות
- - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
חוויות אומנה נוספות - מוזמנים לקרוא בקישור - כאן - https://www.ogen.info/blog/categories/משפחות-אומנה-משתפות
