כשאילן רק הגיע, הרישום לגן, היתה ההתמודדות הראשונה שלנו. בעפולה עילית הוא הלך לגן שפתי במסגרת החינוך המיוחד. מהסיבה הזו, לא היה ניתן לרשום אותו לגן עירוני רגיל. במחלקת חינוך בעיריה הסבירו שאנחנו לקראת סיומה של שנת הלימודים ושיש מקום פנוי רק בגן חינוך מיוחד מרוחק מהבית שרמתו לא תואמת את יכולותיו של אילן. - היינו די מבולבלים - הילד לא נראה לקוי והחושים שלי הנחו אותי לפעול, בכדי לשנות את האישורים ולהעביר אותו למערכת החינוך הרגילה. התחנה הראשונה - מחלקה פסיכולוגית של העירייה. הגעתי לשם, ללא האישורים המתאימים. אנשי המקצוע במחלקה לא יוכלו לתת חוות דעת ללא אישורה של האם הביולוגית. ללא החתימה שלה, לא ניתן יהיה לעשות את ההתאמה הנדרשת ולשנות את ההגדרה. - מה עושים? מצד אחד הבנתי אותם - יש חוקים והנחיות. אני לא באמת מכירה את הילד ואין לי מנדט שום מנדט לעשות החלטות . מצד שני - יש כאן ילד שמערכת הרווחה הפקידה ומינתה אותי להיות זו שאחראית על שלומו. הילד הזה, שרק לפני רגע הופרד מהסביבה הטבעית שלו. האמא שלו נעלמה, כמו גם החברים והאחים שלו. זו אחריות גדולה, ידעתי שאין לי את הפריבילגיה לקחת את הזמן ולהתלבט - הרגשתי שאני מגויסת למלחמת ההישרדות שלו. ילד צריך מסגרת מתאימה ואני צריכה לפעול מהר. בחרתי לסמוך על תחושות הבטן שלי ולהיות נחושה. לא הייתה לי תוכנית פעולה מסודרת. פניתי לכל מי שהיה מוכן לדבר איתי ידעתי בעומק ליבי שאני פשוט חייבת להצליח. בדיעבד הבנתי שבסיטואציה הזו לא היתה לי את האפשרות לפעול בדרך שונה. בסופו של דבר, המערכת כולה התגייסה. זה קרה מהר מאד וילד האומנה החדש שלנו, שהיה אז בן חמש וחצי, מצא את מקומו ב"גן גולן". קצת לפני סוף השנה רגע לפני פורים, - אילן השתלב בגן רגיל, במרחק הליכה מהבית. כשהגענו לשם, קדמה את פנינו, בפנים מאירות, הגננת רינת. בתוך הכאוס והבילבול של תחילת האומנה זכינו בגננת מדהימה. שותפה לתחילתו של מסע האומנה שהייתה שם עבוריינו, מתנה יקרה. עדכון מהיום - אילן מסיים כיתה ד' אילן מקבל הרבה עזרה ומשובץ במערכת החינוך הרגילה. אם שאלתם, איך נזכרתי בזה עכשיו? אז ככה. . . הגננת של אילן, רינת מ"גן גולן" - קבלה לפני כשבוע, ילד בן שנתיים לאומנה. אני מתרגשת מאד ואין לי ממש מושג למה. מאחלת לה כמובן - המון בהצלחה. בחרתי להתקשר ולברך אותה באופן אישי. זו היתה שיחה קצרה - הרגשתי את ההצפה הרגשית ואת הערבוביה של הרגשות. הייתה שם ציפייה גדולה עם הרבה חשש מהלא נודע. ידעתי שצפוי להם מסע מרתק עם הרבה אתגרים. למרות שרציתי לדבר על זה, היה לי ברור שעכשיו זה לא הזמן. רגע לפני שהאומנה מתחילה כמו גם רגעים רבים בתוך מסע, מאופיינים בכל כך הרבה חוסר ודאות.. המציאות דורשת מאיתנו להחזיק תחזית אופטימית, ללא שום קשר לאתגרים איתם אנחנו נדרשים להתמדד. בהזדמנות זו רציתי להודות לכם. אתם חלק ממערך התמיכה שיצרתי לעצמי. - טוב שאתם כאן - אשמח לתגובות ושיתופים - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - הפרטים והשמות שונו - בכדי לשמור על אנונימיות - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - - -
