להיות אם יחידנית לילד מתבגר זה מאוד מאתגר. אני אוהבת אתגרים, ויותר מכך, אוהבת ילדים ושיהיו שמחים. לפני שלוש שנים החלטנו, הבן שלי ואני שאנחנו הולכים לעשות מעשה טוב. הבנתי שאת כל האהבה שיש לנו, ניתן לחלוק עם עוד נפש תמימה. עשינו מעשה, הפכנו למשפחת אומנה. היום אנחנו משפחה ואני אם יחידנית לשני ילדים. עם הזמן הילדים בנו לעצמם מערכת יחסים. קצת רבים ולפעמים מתחבקים, אחים - אהבה שכזו.
בכל סוף שבוע ובכל החגים אורן בכורי ואני נשארים יחד, רק שניים. איתי הולך לאימא שלו.
אנחנו חסרים את נוכחותו. מטיילים יחד, מבקרים משפחה. בלב אני מחכה שישוב במוצ"ש ונחזור להיות שלם. איתי נוסע לאמא ברצון, באותו הזמן גם הוא כואב ומתגעגע.
אני יודעת שאימא טובה איתו, אוהבת אותו כל כך. למרבה הצער, אימא של איתי, מסוגלת להיות אמא של סופ"שים, לא יותר.
כבר עברו יותר מ- 30 ימים, מאז שקורונה פרצה לחיינו בסערה. כל יום גוברים הגעגועים של איתי לאמו, אין ביקורי סופ"ש ואין יציאה בחג. אני מבינה אותו ממש. רוצה להרגיע את נפשו לתת מנוח לליבו. מצד שני אין לי שום כוונה לקחת את מקומה. והחג שנמצא ממש מעבר לפינה לא נותן לי מנוחה. חושבת כל הזמן, איך אשמח את איתי?
לאט לאט בשיחות ומשחקים הגיע הבקשה, שאבשל לו את האוכל של אמא.
עד לאותו רגע בחרתי להימנע מלהכין את האוכל שלה, כדי לשמור להם משהו שמייחד את הקשר. האוכל של אמא שיש אותו רק במקום אחד. בחרתי, לקדש את אותו הדבר מיוחד שאמא שלו עושה הכי טוב.
אני מרגישה שזה מה שמיוחד אותנו, הורי האומנה. התפקיד שלקחנו על עצמיינו מחייב אותנו לשמר ולטפח את הקשרים שלהם עם המשפחה הביולוגית. אני כל הזמן מחזיקה בראש לא רק את הילד שאני מגדלת אלא גם את מערכות היחסים שלו עם המקום שממנו הגיע לכאן.
מצד שני - וואו מרגש - שממני הוא ביקש.
ערב חג פסח הגיע - ערכתי את השולחן, פרחים קטפתי מהגינה, ניסיתי לעשות את המיטב. הערב גם המשפחה המורחבת חסרה. מתפללת שאצליח להסב שמחה ושבחג הזה נזכה לחוויה מיוחדת במינה.
אחרי שמעט בירכנו, הגשתי לשולחן. אורן עזר לי עם הסירים ואיתי פינה את האגדות. פתחתי את הסירים והניחוחות מלאו את פינת האוכל. חיוך נמרח על פניו של איתי. בסיר חיכו לו הדגים של אימא. הצבע של הרוטב היה כמעט, הטעם מדוייק. איך אני יודעת? איתי אכל וגם ביקש עוד, איתי אכל וגם אמר תודה פעמיים. ואני בכיתי מהתרגשות .
איתי צילם את מה שנשאר שלח לאימו. בהודעה כתב לה שתהיה רגועה "אכלתי אוכל ממש כמו בבית" אימו גם היא, מאוד שמחה ועריכה את המאמץ.
נכון אני לא האימא הראשונה של איתי,. ברור לי שאת אימא אי אפשר להחליף. ואני האמא השנייה, אוהבת אותו כבני. יודעת שאוכל הוא זיכרונות, הוא כאב מתוק ומר.
אין כמו האוכל של אימא ואין כמו נתינה מהלב.
דבר המערכת:
שותפות הורית חשובה מאד לבריאותם הנפשית של ילדי האומנה.
לחיות לצד שתי אמהות יכול להיות יתרון כאשר ישנה השלמה ונרכש, עם הזמן, כבוד הדדי.
לגשר על המורכבות הזו, זה חלק מהאיכויות המיוחדות שיש לילדי האומנה.
המציאות מחייבת אותם ללמוד לעשות סדר, לתמרן במציאות של כפל נאמנות.
יש לילדי האומנה איכויות יחודיות, שמאפשרות לגשר על שני העולמות ולהפוך אותם לאחד, הכי מיוחד.
ארי-אל לביא ראיינה את המשפחה והעלתה את הדברים על הכתב בשם עמותת "עוגן למשפחות האומנה"
תמונת אילוסטרציה - הפרטים והשמות שונו בכדי לשמור על אנונימיות
חוויות אומנה נוספות - מוזמנים לקרוא בקישור - כאן - https://bit.ly/2ScDAxk
