#פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית: אחד הרגעים הקשיים הזכורים לי היה, הרגע בו גופו הקטן והרזה, צורח מכאב ומגעגוע לאחים שנפרד מהם, למטפלת האישית בבית חירום. אני, הזרה הענקית ששומעת. אני האמא חדשה, בונה מחדש את "המשפחה החדשה שלנו".
בהתחלה חשתי חוסר אונים, לא ידעתי איך להרגיע ילד בן 6 כשאסור לגעת או לחבק אותו. עם ילדי הביולוגים, שעבורו סערות פנימיות, חיבוק ונשיקה היו תמיד אמצעי להרגעה. ההתנהגות הטבעית הפכה ברגע, לבלתי רלוונטית. מהצד השני, הוא בחר לקרוא לי "אמא" ולבעלי "אבא" כבר מהרגע הראשון. אני מודעת שלאהבה יש כח ריפוי גדול – בתוך תוכי התפללתי לאלוהים שיעזור לי לאהוב אותו קרוב מספיק לאותה אהבה שאני חשה לביולוגים שלי. ידעתי שברגע שאצליח לאהוב את הילד הזר, הילד הזה שמטיח בי עלבונות שבחיים לא קיבלתי- ברגע שאוהב אותו באמת נצליח להתחיל תהליך של ריפוי ...כל הנס הזה יתרחש תוך כדי שהוא מעמיד אותי במבחנים. עברנו יחד, התקפי זעם, שבאו בין היתר לידי ביטוי בחפצים מתעופפים. היו לו דרכים יצירתיות לבדוק עד כמה הוא באמת יכול לסמוך עלי/נו. למדתי פשוט להיות קרובה מספיק גם כשאסור לי לחבק. אני האמא הכי מנשקת בעולם... ולמדתי לאהוב גם מבלי לנשק. האהבה לתדהמתי, באה מהר מכפי שציפיתי.כשהצעקות הפוכו לבכי ידעתי, לא הייתה מאושרת ממני, הצלחתי לרכוש את אמונו. כאשר הרוחות נרגעו התגלה ילד חכם ורגיש, משולב כמעט לגמרי במערכת חינוך רגילה, היום, אין שום זכר לאלימות המתפרצת. היום, הוא כבר לא מחכה הוא בעצמו מבקש חיבוק.אתמול באחד מרגעי גילוי אהבה, הוא ריגש אותי כאשר אמר לי תוך כדי חיבוק : " אני אוהב אותך עד החלל, עד העתיד ובחזרה". אני יודעת שהצירים איתו לא יפסיקו לעולם. הלב הופך מלא יותר מהבטן. אומנה זה הריון שסוחבים כל החיים, הוא לא מסתיים אחרי 9 חודשים. ______________________________________________________________ הסבר המערכת: בית חירום – זה בעצם משפחה אשר מקבלת לביתה ילדים שיוצאים בחירום מהמשפחה או ממסגרת קודמת, מסגרת זמנית הנותנת מענה לזמן קצר עד מציאת בית של קבוע. חשוב לציין שכל מעבר כזה מותיר אצל הילדים חווית נטישה וחיזוק חוסר האמון שלהם במבוגרים שסביבם – שקיים בממילא בתפיסת העולם שלהם. ______________________________________________________________ תמונת אילוסטרציה - הפרטים והשמות שונו בכדי לשמור על אנונימיות
コメント