אומנה בפעם השנייה. הרבה פעמים שאלתי את עצמי, במיוחד ברגעי קושי. איך עושים את הדבר הזה פעמיים? לאומנה הראשונה הגענו ממש במקרה, כמו להיכנס להריון בטעות מבלי להבין את ההשלכות. זה היה בשנת 2000 אמיר בדיוק סיים כיתה א' וליאור גן תרום חובה. זוג צעיר עם וקצת מודעות ורצון לתרום. פגישה מקרית עם אחות של חברה ששאלה "יש ילד שחי בפנימייה, תסכימו לארח אותו אחר הצהריים?" זה היה בדיוק שבוע אחרי שאמיר שיתף אותי שהוא די מבואס שאין לו אח גדול. בהבזק של רגע, בלי הרבה מחשבה עניתי לו, אין בעיה אני יכולה לסדר את זה. האירוח התברר מהר מאוד כמגורים קבועים עם כל מה שמשתמע מכך. זה לקח שבועיים. לא היה לנו הרבה זמן לחשוב על זה. אחרי אודישנים ופסטיבל היכרות מזורז עם הילד וגורמי הטיפול, ביום הראשון של החופש הגדול הגיע הרן (שם בדוי כמובן) הוא הגיע עם חבר והדבר הראשון שלימד אותי זה שאפשר גם בבית שלי, לסגור את הדלת. אמא שלי(בלהה לוטן) שבזמנו עזרה לי מידי פעם עם הקטנים, לקחה את זה מאד בטבעיות והסבירה להרן שבוקר זה בשביל לקום ויש הרבה עבודות שצריך לעשות בבית ודחפה לידיו סמרטוט, שיעלה על הסולם וינקה את האבק ממאוורר התקרה. אני ממש לא הצלחתי לעקל, להיות אמא לילד בגיל ההתבגרות, שאני בעצמי הרגשתי עדין צעירה מאד. כל זה היה בתקופה אחרת לגמרי בחיים שלי. הרגשתי שניכנסתי לסרט, יום בהיר אחד ניכנס הביתה ילד עם הרבה שערות על הרגלים ואני אמא שלו?!?! אין דברים כאלה. למזלי הרן ידע בדיוק מה הוא צריך מאיתנו ולא התבלבל כמוני בכל הסוגיות האלה. להרן היה ניסיון רב במעברים מסוג זה ולנו זה היה השינוי הפתאומי הראשון. בהתלבטות לגבי אומנה עתידית, זו נקודה ראשונה שצריך לקחת בחשבון. - אומנה זה שינוי פתאומי, כל מה שהכרתי עבר טלטלה, אין שום דרך להתכונן לזה. - לאומנה השנייה הגענו כבר עם יותר ניסיון. הילדים כבר גדלו. אמיר, ליאור והרן סיימו כולם את התיכון ולמשפחה שלנו נולדו, עם השנים שחלפו, עוד שתי ילדות מקסימות: זהר והדס. הפעם בגלל שגם אנחנו התבגרנו איפשרו לנו גורמי הרווחה להכניס הביתה ילד צעיר. הפעם התהליך נמשך כתשעה חודשים. הרבה השתנה בשנים האלה, גם המדינה למדה מהניסיון שצברה ואנחנו כמשפחה עברנו תשאול ומיון קפדניים יותר. ובכל זאת שזה קרה, שבועיים לפני פורים, מרץ 2016, באופן פתאומי. כשאני כמעט בת 50, הגיע אילן, ילד בן 5. הןא הגיע לגור איתנו ואני ויצאתי לחופשת לידה. תשובות אישיות שלי לשאלה שהצגתי בהתחלה. 1. אם הייתי חושבת על אומנה ברצינות, מבינה כל ההשלכות על חיי היום יום, לא הייתי נכנסת לשם. 2. הזיכרון משכיח מאיתנו דברים שלא עוזרים לנו להתקדם. 3. לבחור בעצמי את האתגרים שאתם אתמודד בחיים האלה, לי זה עובד הכי טוב. 4. הסרט של החיים שלי צריך תוכן והתפתחות בעלילה. 5. בפרספקטיבה של הזמן אני רואה שהרווח שווה את המאמץ המושקע בתהליך. 6. למדתי הרבה דברים על עצמי שהיו ככל הנראה ממשיכים להיות נסתרים מהכרתי ללא האומנה 7. הבנתי באמצעות העומס, שמנוחה היא ערך בעל חשיבות עליונה. 8. האפשרות להתחבר אלכם שוב, הפעם באמצעות הבלוג הזה. בתמונה: כך נראתה המשפחה שלנו לפני האומנה הראשונה #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
