כל חיבוק מרגיש כמו פרידה - מדיניות הבית הקבוע

"היום אני מצליחה לחייך" אומרת יעל.

אבל לפני כשלוש שנים, כאשר מעל ראשה ריחף האיום כי תיאלץ להיפרד מהילדה שגדלה אצלה כמעט כל חייה, יעל היתה אדם אחר. גם מאיה (השמות בכתבה בדויים), שהיתה אז בת תשע, לא היתה אותה הילדה.

"עולם שלם של חרדות מטורפות, מטורפות", משחזרת יעל. היום, כשמאיה היא ילדה שמחה על סף גיל ההתבגרות, יעל מצליחה לספר את סיפורה–סיפור של ילדה שעברה בחייה הקצרים טלטלות רבות, רבות מדי, וכמעט נאלצה לעבור טלטלות נוספת–בחסות שירותי הרווחה.

שירה קדרי-עובדיה YNET - לקריאת הכתבה המלאה לחצו <<כאן >>

משפחות האומנה בישראל מגדלות את הילדים מתוך רצון להעניק להם חום ואהבה, אבל במצב הנוכחי תלוי מעליהן איום מתמיד של ניתוק, בגלל שהן חיות בתוך "זמניות אינסופית"

אחרי שמאיה כמעט הוחזרה לאמה הביולוגית בגיל תשע - ורק זעקת בכי עצרה את המהלך - אם האומנה שלה יעל יוצאת למאבק לקביעת בית קבוע בחוק: "מה, הילדה הזאת היא צעצוע?"