הכי גרוע זה כשנחמד יחד עם ההורות המאולתרת הזו מגיעים הרבה קונפליקטים. ממש בהתחלה שאילן רק הגיע ושהכל הלך יחסית סבבה וזו, היתה את ההתנהגות החריגה הזו שלא הצלחנו להבין: שהולכים לים, יושבים במסעדה, שופינג, שלא נדבר על חופשה משפחתית או אפילו ערב נחמד בבית, הכל יוצא מאיזון. פתאום הכל מתהפך להכי גרוע שרק אפשר. עוד לפני שבכלל ניסינו להבין למה קורה, השתדלנו להפחית את רגעי האושר למינימום. שמנו לב שכבר אי אפשר לעשות את אותם הדברים כמו פעם. עם הזמן שחלף התופעה הלכה והקצינה. התקפי הזעם התרבו והפכו עוצמתיים הרבה יותר. רוב הזמן היינו עסוקים בצימצום האושר והגבלת הכיף, בכדי שהילד הקטן שלנו לא יתפרק. יצרנו סדר יום מוקפד שלא יכלול יותר מידי חיוכים. ארוחות מסודרות שלא יהיו יותר מידי טעימות. יוצאים מהבית רק עם ממש חייבים וכל פעם שזה כמעט התחיל הפכנו לנחמדים פחות. החיים בבית הפכו לסיוט. - המלומדים אמרו שזה סימן טוב, הוא מרגיש בבית ובוחן אותנו האם נמשיך לאהוב אותו בכל מצב רוח. - הפסיכולוג אמר שלאילן זה הכי נוח. כך הוא רגיל, וזו בחירה שלו להישאר הילד המוזנח. - מלוות האומנה אמרה שאחרי שנה זה יהיה הרבה יותר טוב. - החברים שלנו פשוט לא הצליחו להבין למה אנחנו לא נחמדים לילד "מה אתם לא אוהבים אותו...?!??..." שנה וחצי חלפה ואנחנו עדיןבשיא המשבר, אני כבר ממש לא בטוחה אם אהבה היא חלק בסיפור הזה. כל הצדדים מתוסכלים והפתרון לא נראה באופק. מדי פעם נזכרתי בהמחשה מקורס ההכשרה למשפחות אומנה שעברנו בשנת 2000. המנחה שאלה מה ההבדל בין ילד רגיל וילד אומנה? היא החזיקה שתי כוסות זהות. בכל יד החזיקה כוס אחת, מתבוננת ומנסה להשוות ביניהן. והן (הכוסות) אכן, למראית עיין, היו שוות. "אחת מהכוסות היא ילד רגיל..." הצהירה המנחה הושיטה את היד קדימה וקולגה מזגה לתוכה את המים. כשהושיטה קדימה את הכוס של ילד האומנה שמנו לב שהיא מכוסה בניילון נצמד. שניסו למזוג לתוכה את המים, זה היה בלתי אפשרי. המים שנמזגו התפזרו לכל הכיוונים. התשובה הפשוטה הזו נכנסה לי אז ישר לתוך הלב. בכל מקרה ההבנה הזו לא הביאה אותי לשום מקום. שבת בבוקר - הבית - שוב הופך לסיר לחץ, אני יושבת עם אילן על הרצפה ומנסה להבין מה הבעיה, למה הוא כל כך כועס? למה הוא צריך להעיר את הדס? לקרוע את המצעים של המיטה? ולשרוט את המעקה בעליה לקומה השנייה? למה זה טוב????? "אמא אמרה שאת הבגדים האלה אני צריך ללבוש גם לבית הספר..." באותו הרגע הבנתי את כל הסיפור שלנו. כמה זה מורכב ועד כמה זה פשוט. שאילן קבל את החליפה החדשה מאמא אילנה במתנה, בקשתי אני שיניח אותה במדף של הבגדים החגיגיים והסברתי שהיא מתאימה לשבת. אמירות כאלה בפרט והחיים החיים בבית שלנו בכלל, יצרו עבורו קונפליקט נאמנות. אילן הוא בסך הכל ילד בן שש וזו תמצית הדילמה. - אני רוצה להשאר נאמן לאמא אילנה! - כשלי נחמד - אמא סובלת יותר! - בכלל, איזה אמא חשובה יותר? עכשיו אפשר להתחיל לגשר בין שני העולמות ולצמצם את הפער. מאז שהכנסנו לשיחות שלנו את אמא אילנה (באופן גלוי) הכל הפך לנסבל הרבה יותר. אנחנו כנראה, בדרך הנכונה. בתמונה: הילדים בסדנת שוקולד גליתא נופש בדגניה א'. למרות שנראה נחמד, זהה היה קשה מאד #פרוייקט_תיעוד_חווית_אומנה_משפחתית:
.